אתמול בחמש אחר הצהריים

אתמול בחמש אחר הצהריים,
הלכתי עם הבת שלי לגן שעשועים.
עמדתי ליד קצה המגלשה,
כשבאותו רגע הגיע לשם ילד, רכוב על תלת-אופן קטן,
כסבתא שלו (כך נראה) מחזיקה אותו במקל מאחור.

ברגע אחד היא הסתובבה לדבר עם מישהו,
והילד, שכנראה ניסה לרדת מהאופניים,
איבד שיווי משקל, ותוך כדי שהוא סובב את הראש למעלה לסבתא,
וכמובן בתום של ילדים, נשאר להחזיק את הידיים חזק חזק על ידיות הכידון,
נפל ונחבט עם הראש בדופן הפלסטיק של המגלשה.

תוך חצי שנייה הוא התחיל לבכות בכי היסטרי.
סבתא שלו באה ואמרה:
“מה קרה? אוי אוי אוי, לא נורא, לא קרה שום דבר,
לא קרה שום דבר חמוד, קום, די, לא צריך לבכות,
לא קרה שום דבר, בוא, קום” ועזרה לו לקום.

אמא שלו הגיעה מאחורי המגלשה ושאלה מה קרה,
ואחרי ששמעה, אמרה לו:
“קום חמוד, לא קרה שום דבר. נו די, לא צריך לבכות.
קום חמוד שלי, לא קרה כלום”.
ואז הגיע אבא. ושאל: “מה קרה?”, וכששמע, אמר:

“לא קרה כלום מתוקי.
בוא, אתה רוצה לאכול מהעוגה של סבתא?”
והילד אמר, תוך כדי בכי, “לא רוצה עוגה!”,
והאבא אמר: “אבל למה, היא נורא טעימה,
אתה אוהב אותה! נו, בוא! מה יש לך? בוא נאכל עוגה”.

אני עמדתי שם ואמרתי לעצמי,
אל תתערב בחיים של אחרים כל עוד לא הזמינו אותך,
והיה לי מאד קשה. אני רוצה להגיד למה.

אני ראיתי את ההתרחשות מההתחלה,
אפילו את החלק של הנפילה שסבתא החמיצה.
אחד העקרונות של תקשורת מקרבת אומר שכדי להבין אדם אחר,
צריך להיכנס לעור שלו, לפחות לרגע,
ולדמיין מה אנחנו היינו חווים שם באותה סיטואציה.
הנה מה שאני הייתי חווה אילו הייתי הילד:

האופניים נוטות קצת הצידה, פתאום הן בזווית שאני לא מכיר.
הגוף שלי מושך אותי למטה והידיים שלי על ידיות הכידון.
אני בפחד, מה הולך לקרות, והתנועה מטה ממשיכה,
משהו בגוף שלי נסגר ומתכווץ ואני מפסיק לנשום,
בהלה, פחד, שיתוק,
אני כבר עם הראש למטה, הבטן מכווצת מפחד,
אני מחזיק את הכידון הכי חזק,
אני רואה הכל הפוך,
בום!
לרגע אחד אני לא מבין מה קרה,
כאב חד מפלח אותי בחלק האחורי של הראש,
אני מתרסק עם האופניים על המשטח,
המום, ואני לא יודע איך להקים את עצמי כי אני לא יודע מה בדיוק קרה לי.
אני מבוהל, וכואב לי, קיבלתי מכה חזקה בראש.
אני בוכה, אני רוצה את אמא,
בשנייה אחת הכל התהפך לי.

עכשיו אני חוזר אלי, בתור מי שראה את כל ההתרחשות.
בכל פעם שאחד מבני המשפחה אמר “לא קרה שום דבר”,
התכווצתי בתוכי.
מה זאת אומרת לא קרה שום דבר? קרה! ועוד איך קרה!
זה מפחיד ומבהיל וכואב גם למבוגרים, והוא ילד בן שלוש!

אחרי הכעס שלי על בני המשפחה שלו, בא עצב.
חשבתי על הילד: אף אחד לא נתן מקום למה שקרה לו.
יכולתי ממש לשמוע את הנפש שלו צועקת שאף אחד לא מאמין לה,
ואת ההלם והעצב העמוק, עם ההכרה של כמה מעט הבנה וראייה
יכולה להיות פה לפעמים.
הרגשתי שבאותו רגע הוא חווה בדידות עמוקה.
אולי חלקכם חושבים עכשיו שאני מגזים,
אבל עמוק בתוכי אני יודע שאני לא,
שאם הייתי פוגש את הילד כשהוא בן 30 ומחזיר אותו לרגע הזה,
אם הוא היה בקשר טוב עם הרגשות שלו,
הוא היה מעיד שזה מה שהוא חווה באותו רגע.

אני יודע גם שההורים וגם הסבתא לא התכוונו להרע,
להפך.
אני מניח שההורים יגידו שלא קרה כלום,
אבל ברור לי, כאבא, שבתוכם התעוררה בהלה, אמנם במעמקים,
והאדווה החלושה שבקעה את החומה
יצאה בצורה של :”לא קרה שום דבר”.
ברור לי שהסבתא חוותה אותו דבר וקצת הרגישה חוסר נוחות,
משום שזה קרה “במשמרת שלה”.

ברור לי שכולם התכוונו לטוב,
ושהילד, הסבתא, וההורים –
ארבעתם היו שם בודדים מאד בעמוק עמוק שלהם,
למרות שאם אשאל אותם עוד חודש הם יגידו שהם לא זוכרים בכלל במה מדובר.
ובכל זאת לי זה עצוב.

אני חושב שילדים לא צריכים שבאותם רגעים מישהו יגיד להם שלא קרה שום דבר.
וגם אם אנחנו אומרים את זה, הם לא קונים את זה, כי הם הרי חוו שכן קרה.
אולי הם משתתקים אחרי כמה זמן,
כי בתת-המודע שלהם הם דואגים לנו, ההורים,
בגלל שהם מרגישים את הלחץ שלנו.

המלצה חמה: שאלו שאלות אמיתיות שמנסות לתקשר עם מה שבאמת קרה שם,
כמו: “נבהלת?”, “כואב לך?”, “פחדת נורא?”, “לא יכולת לעשות כלום?”.
אולי עולה בכם חשש, שאם נשאל ככה, רק “נכניס לילד שלנו רעיונות לראש”,
ונעודד אותו לעשות עניין ממשהו שאפשר היה “להחליק”.

מניסיון של כמה שנים אני מוכרח לומר שזה לא נכון –
הילדים לא חוגגים על זה, אלא רק מרגישים מובנים יותר.
הם אמנם נבהלו וכואב להם,
אבל לפחות הם לא מרגישים בודדים,
ולא נסדק להם קשר האמון עם העולם ומייצגיו (אנחנו המבוגרים),
ששני אלו הם הכאבים הכי גדולים שהם יכולים לחוות בסיטואציה כזו.

דרך אגב, כשנותנים מקום למה שקרה להם, הם נרגעים הרבה יותר מהר.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגוובת פייסבוק