צפרדע בסיר

כמה זמן צריך להישאר בסיר עד ש…

כמה זמן צריך להישאר בסיר עד ש…צפרדע בסיר

מכירים את הניסוי הידוע על הצפרדעים בסיר?
מספרים שלקחו צפרדעים וזרקו אותם לסיר עם מים רותחים. מה שקרה הוא בדיוק מה שהיה קורה לנו אילו אנחנו היינו שם במקומם – הצפרדעים קפצו החוצה מהסיר, איך לא? מים רותחים זה לא נעים.

בפעם השנייה לפי הסיפור, הכניסו צפרדעים לסיר עם מים נעימים – בדיוק הטמפרטורה שנעימה להן. ואז… התחילו להרתיח את המים. ומה שקרה שם על פי הסיפור, הוא דבר מוזר – הצפרדעים נשארו בסיר. גם בהתחלה כשהמים היו נעימים, גם כשהיו חמימים, גם כשהיו חמים ועד שנהיו רותחים וגם בהם – הצפרדעים לא ניסו לקפוץ החוצה בפעם השנייה.

חשוב לי להגיד כאן שאני מתנגד לכל ניסוי בבעלי חיים… ולמרות שאני מוצא בעצמי את הפיתוי להכניס כאן הומור, אני בוחר שלא לתת לו מקום, ולהגיד רק שאם אכן עשו ניסוי כזה, זה עצוב, לפחות מבחינתי. ובכל זאת, ואולי כדי להוציא ממנו לפחות איזושהי תועלת משמעותית, אפשר ללמוד הרבה מהעיקרון שבו, על איך אנחנו בני האדם חיים בתוך מערכות היחסים שלנו, בעיקר בזוגיות ולפעמים עם הילדים.

זוגות רבים מגיעים אלינו ולמאות מטפלים זוגיים אחרים, כאשר המים בסיר כבר ממש רותחים: הם מאשימים ושופטים אחד את השני, כועסים זה על זה, עסוקים בלראות במה השני לא-בסדר, הם לא מרפים מהעין הפקוחה שעסוקה בלראות במה השני מפשל, ומתחת להכל, הם מרגישים לבד. לא נעים בסיר.

אם היו מפגישים זוג בבליינד-דייט, והחל מהשנייה הראשונה הם היו חווים מציאות כזו שאינה נעימה, מה הסיכוי שהם היו בוחרים להישאר יחד? מתוך 1,000 זוגות, כמה היו נשארים? קרוב לוודאי שאף לא אחד. אם כולם בניסוי הזה היו שפויים בדעתם, הם היו מזמינים חשבון אחרי כמה דקות והולכים בנפרד לדרכם. אבל מה קורה כאשר היחסים הופכים ללא-נעימים בזחילה איטית, כמו חימום המים לצפרדעים, למה אז אנחנו כן נשארים?

למה? לא בגלל שאנחנו טיפשים כמו צפרדעים, אבל כן בגלל שהתחלנו להתרגל לכך שהמים סביבנו אינם נעימים לנו. התרגלנו לכך שההקשבה כבר לא ממש קיימת, והשיחות מתסכלות, שאין פרגון ותמיכה, ומתחילים להרגיש קצת לבד במקום שאמור היה להיות הביחד המחזק, הבטוח והשמח.

יש כמה סיבות טובות שבגללן אנחנו נשארים בסיר: יש ילדים שאנחנו דואגים להם, יש בית, ובכלל, יש חיים משותפים שלא צריך להרוס אותם רק בגלל שהמים קצת לא נעימים כרגע, ומי אמר שיהיה לנו טוב יותר מחוץ לסיר? או בסיר אחר? אני לא כותב את זה בציניות או בלגלוג, ממש לא. אלו הן מחשבות הכי לגיטימיות, טבעיות ולפעמים גם אחראיות, שלוקחות בחשבון עוד מרכיבים חוץ מכמה נעים לי במים (למשל כאשר מכניסים למשוואה את טובת הילדים).

רק שיש עוד מרכיב אחד בסיפור-ניסוי הזה, שעליו עוד לא דיברנו. יש משהו בהתנהגות של הצפרדע שמשותף לשני חלקי הניסוי: גם כאשר מכניסים אותה ישירות למים רותחים, וגם כשהיא יושבת במים נעימים שמתחממים לאט, היא לא חושבת שיש לה איזושהי אפשרות לשלוט בטמפרטורה של המים, ואכן אין לה. מבחינתה, זה לא בידיה. לכן האפשרויות שזמינות לה הן להישאר בסיר ולסבול, או לנסות לצאת ממנו.

ומה איתנו???

האם לנו יש שליטה על כמה נעימים המים בסיר שלנו?

אם אנחנו קופצים מסיר לסיר באופן סדרתי, או נשארים בו למרות שלא טוב לנו בתוכו, אנחנו כנראה לא מאמינים שאנחנו יכולים ליצור בו את התנאים הנעימים לנו, ורק נותר לנו להרגיש את טמפרטורת המים, לומר לעצמנו “יש לי מזל” או “אין לי”, ולהחליט אם נשארים או קופצים.

במקום הזה אני רוצה להכניס את האני מאמין שלנו, שלפיו יש לנו שליטה על התנאים בסיר שלנו. לכן יש כאן בעצם אפשרות שלישית: לא להישאר בסיר ולסבול, ולא לקפוץ החוצה, אלא להתחיל לקבוע בעצמנו את התנאים בסיר שלנו – אין טבח שמסובב את הכפתור איך שבא לו, אלא מסתבר שהכפתור תמיד היה תחת ידינו רק שלא ידענו את זה.

מה צריך לעשות כדי ליצור משהו אחר בסיר שלי?

עוזבים לרגע את כל מה שאנחנו חושבים על הצד השני,
ובודקים אילו צרכים שלנו אינם מתמלאים ואילו רגשות אי-מילויים מוליד.
נזכרים שהצד השני לא מחוייב למלא לנו את כל הצרכים וגם אילו היה רוצה, הוא לא תמיד פנוי ומסוגל, יחד עם זאת שהיינו רוצים שהוא ישים לב למשהו שחסר לנו.
מבטאים את הרגשות והצרכים שלנו,
בודקים אילו רגשות וצרכים התעוררו בתוכו,
ועל זה מקיימים דיאלוג, שנותן מקום לשתי החוויות, שלנו ושלו.

זה הכל… וברצינות, בוודאי שזה מורכב,
אבל החדשות הטובות הן שיש דרכים מצוינות ללמוד לשלוט במה שקורה מתחת לסיר שלנו.

קדימה, אנחנו לא צפרדעים!

תגוובת פייסבוק
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *